בעת מלחמת העולם הראשונה סבלו תושבי ירושלים מרעב. ביניהם היה הרב הצדיק רבי אריה לוין ובני ביתו. באותם ימים היה בירושלים גבאי צדקה שקיבל כספים מיהודים נדיבים מחוץ לארץ לשם חלוקתם לנזקקים הרבים בעיר הקודש, יום אחד הגיע לידיו של אותו גבאי סכום כסף שנועד לרבי אריה לוין, אך הוא לא העביר אותו לידו של הצדיק הירושלמי.

חלפו ימים ואותו נדיב מחוץ לארץ כתב לר' אריה מכתב בנימה קפדנית: מדוע אינך מאשר את קבלת הכסף ששלחתי לך על ידי פלוני? ברצוני לוודא שאכן הוא הגיע ליעדו!.

רבי אריה הלך לאותו גבאי צדקה וביקש ממנו את הכסף המגיע לו. הגבאי ענה לו: אמנם הגיעו אליי כספים בעבור אריה לוין, אבל עליי לבדוק תחילה אם מתגורר בירושלים עוד אדם שנקרא אריה לוין שמא כספים אלו נועדו לו ולא לך…

"מכיר אני את אנשי ירושלים", אמר רבי אריה, "ולמיטב ידיעתי וזיכרוני אין עוד אדם שמתגורר בעיר הקרוי גם הוא בשם אריה לוין. ופרט לכך, אותו נדיב כתב לי מפורשות שהכסף ששיגר אליך נועד לבני ביתי".

"אף על פי כן, עליי לבדוק דבר לאשורו", התעקש הגבאי.

הרעב המשיך לכרסם בביתו של רבי אריה, עד שאחד מבניו ממש התחנן על נפשו: אבא תן לי פת לחם איני יכול להחזיק מעמד… הבן גווע לנגד עיני ההורים והלך לעולמו. בימי השבעה הופיע הגבאי בבית האבלים ואמר בררתי היטב ומצאתי שאכן הכסף שהגיע אליי נועד לך.

"אתה יכול לקחת את הכסף ולתת אותו לאחרים", אמר רבי אריה בעצב. "לי זה כבר לא יכול לעזור".

ימים ספורים לאחר שקם מהשבעה על בנו, שמע רבי אריה את הכרוז בירושלים מכריז ברמה: בואו להלויה של פלוני הגבאי שנפטר לבית עולמו. רבי אריה הצטרף לקהל המלווים, וברחבת בתי אורנשטיין בשכונת מאה שערים הספידו את אותו גבאי. רבי אריה עמד מהצד ושמע כיצד מהללים ומשבחים את המנוח איך עשה את שליחותו בנאמנות, עד כמה הקפיד להעביר את הכספים שקיבל לאותן משפחות אומללות וכמה משפחות ניצלו בזכותו מחרפת רעב.

רבי אריה עמד בצד והרהר בלבו. הן בדידי הווא עובדה, ולב יודע מרת נפשו. באותה שעה נתן אל לבו את הדברים ששמעו אוזניו והוא הטיף מוסר לעצמו: כאן בעולם מדברים בשבחו של הנפטר, אולם בעולם האמת הכל גלוי וידוע לפני הבורא יתברך. "הפנקס פתוח והיד רושמת וכל מעשיך בספר נכתבים", ומצביעים ומראים לו לאדם ראה מה עשית אומרים עליך שעשית כך וכך, בעוד שמאחז אתה את עיני הבריות ושם בעולם האמת מאוד מקפידים על כך.

באותה שעה קיבל על עצמו לדאוג לכך שלא יספידהו לאחר מותו. לאחר שנים כאשר הכין רבי אריה את הצוואה שלו כתב בה ביין השאר "אבקש בכל לשון של בקשה שלא להספידני כלל. אוי ואבוי לאותה בושה וחרפה כשמספרים בשבחו של אדם שאין בו".

נכדו רצה לדעת מדוע הסבא כה מקפיד שלא יספידהו, אמר לו רבי אריה: הן אני יודע מי אני ומה דל ערכי. ואם לאחר פטירתי יספידוני וירעיפו עליי דברי הלל ושבח הרי שזה יחייב אותי בדי, ובכך איני חפץ. סיפור הגבאי ליוה אותו עד יומו האחרון.

רבי אריה לוין היה עצמו גבאי צדקה וחילק קמחא דפסחא בשליחות נדבנים שונים. שנה אחת הכסף לא הגיע ורבי אריה הסתובב בביתו מלא דאגה. סיפר מרן הגר"ח קניבסקי שרבי אריה ירד לכותל המערבי לשיח את לבו לפני בורא עולם. אחר התפילה הוא יצא מהרחבה ומולו הופיע איש בלבוש ערבי מסורתי ונתן בידיו חבילה עטופה בעיתון. שאל אותו הערבי: אתה אריה לוין? – זה בשבילך! ונעלם בהמשך הרחוב. עד שרבי אריה התאושש, הערבי כבר לא היה.

רבי אריה פתח את החבילה שהייתה עטופה בעיתון ומצא שם שטרות כסף בדיוק מה שהיה חסר לו לקראת החג לחלק לעניים. סיים הגר"ח קניבסקי: אין ספק שזה היה אליהו הנביא.